סיפור ההנקה של מיכל ורותם

שמי מיכל אני בת (כמעט) 33, בת הזוג של מאיה ואמא לרותם בן 1.4.

לפני שילדתי את רותם ידעתי מעט על הרצונות שלי מהאמהות, על התקוות שלי מהלידה ועוד פחות ידעתי על תינוקות ובכלל מה עושים איתם. ידעתי לבטח שארצה להניק. עבדתי כשנתיים במחלבה, חלבתי עיזים והכנתי גבינות. האמנתי בכוחו של החלב להזין ולרפא וידעתי לדקלם כי "חלב עיזים הוא החלב הטוב ביותר לאדם, אחרי חלב אם וחלב נאקות". ואם כך אז לבטח אתן לבני את הטוב ביותר ובכל זאת, בכל הנוגע לחלב: זה המקצוע שלי!

במהלך ההריון למדתי הרבה על הריון ולידה – ירדתי לרזולוציות והרגשתי מוקסמת ומועשרת מכל הידע החדש שנפל לידי. במהלך קורס הכנה ללידה התפלאתי לשמוע כי: 80% מהנשים חוות קשיים מסויימים בהנקה מסיבות שונות (לשון קשורה לתינוק, פטמות שקועות, תנוחות הנקה לא נכונות ועוד) וקיבלתי כלים להתגבר ולזהות קשיים. ובכל זאת היה לי בטחון רב כי משימת ההנקה תעבור בהצלחה ובכל זאת – זה המקצוע שלי והכל, ידעתי לאחוז בפטמה של עז ולשאוב ממנה חלב עד הטיפה האחרונה ואין שום סיבה שלא אצליח ליישם זאת בגופי שלי.

הלידה של רותם היתה חוויה מדהימה ומעצימה. עם סיומה נח עלי רותם המדהים במשקל 3.340 ועשה את מה שחלמתי עליו זמן כה רב – ינק. ההנקה הזאת פצעה אותי והשאירה אותי עם פטמות מדממות, אבל אני לא התרגשתי ורק חיכיתי לרגע הבא שבו אנסה להניק שוב. בפעם הבאה שניפגשנו שוב – רותם והפטמות הכואבות – הוא כבר לא התחבר בכלל ולא הצלחתי להניק אותו. שמרתי על קור רוח הרי 80% חוות קשיים – והנה גם אני. נתאמן ונצליח! ביום הראשון אחרי הלידה הגיעה לחדרי אחות שהיתה גם יועצת הנקה ועזרה לי בכך שהיא סחטה את הפטמות שלי ואספה את טיפות הקולוסטרום (טיפה אחר טיפה) למזרק שבעזרתו ובעזרת צינורית הזנה האכלנו את רותם שמצץ אותה מהאצבע.

הלידה היתה בלילה שבין שני לשלישי וביום חמישי יצאנו הביתה, עם מחברת מלאה בטלפונים של יועצות ושמות של משאבות וכו והרבה מכאובים בכל הגוף וילד קטן קטן שצריך לאכול. קיץ נוראי ואני בחדר השינה ללא מזגן מנסה שוב ושוב להניק וכשלא מצליחה ממשיכה לטפטף למזרק ולהאכיל מהאצבע. בחמישי נוצר הקשר עם שגית שהרגיעה בטלפון, הנחתה לשאוב והגיעה ביום ראשון לרותם בן החמישה ימים.

במפגש הארוך והמנחם עם שגית קיבלנו כלים והמון משימות: לשאוב ולשאוב, לחבר לפיטמת סיליקון עם צינורית הזנה, ושוב לשאוב, ולכתוב יציאות ושאיבות וכמה אכל... אני זוכרת איך כאמא טרייה שעוד לא קיבלה אורחים לביתה שאבתי כוחות וידע מהפגישה עם שגית – התפעלתי אפילו מהצורה שהחזיקה את רותם ובסוף הפגישה הרגשתי שיד הגורל שלחה לביתי מכל היועצות דווקא את שגית, שידעה, מעבר לידע ולכלים שנתנה, לרומם את רוחי ולתת לי תקווה גדולה שנצליח במשימה.

אחרי המפגש הגיעו ימים לא פשוטים של היכרות עם תינוק חדש והרבה שאיבות שבהתחלה היו קשות וארוכות ואז התקצרו ויצרו תמיד תמיד מכאובים של גודש, של רחם מתכווץ, כאבי ראש... מאבקי ההאכלה היו לא פשוטים גם הם, לחבר את רותם אל השד עם פטמת סיליקון והצינורית, אני זוכרת איך היה לנו קשה למצוא את המקום בו הצינורית יושבת טוב והוא מצליח לשאוב מהבקבוק. היציאות מהבית היו קשות ומסורבלות, עם משאבה גדולה וצינוריות ובקבוקים, וכמובן ההאכלות המסורבלות. בכל יום ויום ליוותה אותנו שגית בטלפונים, אימיילים ואס אמ אסים מעודדים ועוקבים אחרי התהליך, בעיקר מעודד כמובן היה לראות איך ככל שהימים עוברים אנחנו מתחילים להיות מומחים לעניין ומצליחים להתחבר, לשאוב ולהתנהל יותר בקלות – והעיקר – רותם גדל על חלב אם כפי שרציתי.

את שגית פגשנו פעם בשבוע במפגשי הנקה בהם היה אפשר לראות שיפור מפעם לפעם, איך לאט נפרדנו מפטמת הסיליקון והצינורית היתה יושבת בקלות יותר, ולאט גם רותם התחבר לבד לשד. כמעט חודש עם צינורית הזנה ושאיבות חלב כשהגענו למפגש הנקה שכזה עם רותם היונק! נשקל לפני ואחרי וראו את הפלא – אכן מתבצעת הנקה!

רותם היום בן 1.4 ועדיין יונק. ההנקה היא אחת המתנות הכי מדהימות שיש לי בקשר שלי עם רותם. בעזרת ההנקה אני מנחמת במכאובים ובקשיים, אני מזינה בתקופות של יציאת שיניים ורותם מתקשה לאכול מוצקים, אני יודעת שהוא מקבל נוזלים בימים חמים. אני מניקה כדי להרדים ומניקה סתם בשביל כיף.

אין לי מילים לתאר את התודה העמוקה שאני חבה לשגית על עזרתה בתהליך, על האמונה שהיא הנחילה לנו מתחילת הדרך ועל העזרה והאיכפתיות בתהליך כ"כ מורכב וקשה – ללא תמיכתה ועזרתה קשה לי להגיד מה היה עולה בגורל ההנהקה שלנו – הכלי המופלא הזה שאני כה מעריכה שיש ברשותינו.

בין המילים הראשונות שרותם ידע להגיד היא המילה: "ציצי"– והיום הוא כבר מבקש גם את הצד השני J אני מאחלת לכל אישה שיולדת שתהיה לה כזאת חוויית הנהקה מופלאה כפי שיש לנו היום!

שגית, המון המון תודה!

מיכל, מאיה
וכמובן – רותם.