הדרך שלי (מוריה) ושל נועה להנקה

נועה שלי נולדה בשיא החום של אוגוסט. עוד לפני הלידה ידעתי שמאוד ארצה להניק ולצורך כך הכנתי את עצמי לפני הלידה בכל הציוד: חזיות הנקה, רפידות, משחה, כרית הנקה ואפילו נרשמתי לסדנת הנקה בקופת חולים. תמיד הנחתי שההנקה היא דבר טבעי ופשוט ולא דמיינתי בכלל שאתקל בקשיים.

והנה הגיע היום הגדול, אחרי 23 שעות בחדר לידה, הגיעה לעולם חבילונת קטנטנה וצורחת. למרות הכאבים, העייפות וההתרגשות, אני עושה מה שהמליצה המדריכה בסדנה ומייד מציעה לנועה לינוק. את נועה זה ממש לא עניין באותו הרגע, אבל אני לא דאגתי כי תחקיר ההכנות הנרחב שלי מראש הזהיר שהקטנטנים לא תמיד מעוניינים לינוק מייד עם צאתם לאוויר העולם.... 

נו טוב, היא תירגע קצת ואז אוכל להניק אותה.

הניסיון הבא הגיע כבר במחלקה, שם למרות אינספור ניסיונות הקטנה שלי פשוט לא תופסת את הפטמה.

אל תדאגי, אמרה לי האחות, בבוקר תגיע יועצת הנקה והיא כבר תעזור לך.

ואכן עזרה! ביד אחת החזיקה את נועה, ביד השנייה תפסה לי את הציץ וישר חיברה אותנו כמו שקע לתקע. נועה יונקת, איזה תענוג, כמה שזה יפה ומרגש...וכואב...זה אמור לכאוב כ"כ? כן, זה כואב בהתחלה, מסבירות האחיות, שימי משחה וזה ישתפר תוך כמה ימים.

שמתי משחה.

בהנקות הבאות אני שוב ושוב לא מצליחה לגרום לנועה לתפוס את הפטמה, אבל תמיד מגיעה לעזרי אחת האחיות ובתנועה קלה מחברת אותנו. אני רק צריכה ללמוד את הטכניקה, הרי הן עושות את זה בשבילי בכזו קלות.... כואב מאוד.

לא רק כואב, מופיעים פצעים על הפטמה...אייי....

שמתי משחה.

זהו, אנחנו חוזרים הביתה ואיתנו הילדה. תכירי נועה, זה הבית שלך! זו הכלבה שלך, זו החתולה, כאן תישני בלילה, וכאן נחליף חיתולים J

הכול טוב ויפה אבל נועה רעבה. הפעם אני לבד, אין אחות שתעזור לי, אבל אני בטוחה שזה יצליח.

זה לא מצליח.

מה עושים? מתקשרים ליועצת הנקה.

בארבעת השבועות הבאים ליוותה אותי יועצת מקסימה. הבנתי שהנקה היא אמנם תהליך טבעי אבל, לפחות אצלי, לא פשוט בכלל....

יש לי פטמה שטוחה, הסנטר של נועה קצת שקוע ומקשה על התפיסה, ובנוסף להכל, לנועה יש לשון קשורה.

מה לא ניסינו?? תנוחה קלאסית, פוטבול, בשכיבה על הגב, בשכיבה על הצד, עם הכרית, בלי הכרית, עם פטמת סיליקון, עם זונדה, על הכורסא, על המיטה, על הספה... הרגשתי כמו ספר הדרכה של הקמה-סוטרה (סליחה על הבוטות).

נסענו לירושלים למומחה כדי להתיר את הלשון, ואחרי ניסיונות רבים, סוף סוף היא מצליחה לינוק....כמה שזה כואב!!!

למרות שהתרנו את הלשון הקשורה, פעולת היניקה של נועה עדיין פוצעת אותי. אני לא מוותרת על אף הנקה, וממשיכה למרות הכאבים. גם ביום וגם בלילה, אני נושכת שפתיים דרך הכאב. בעלי היקר איתי בכל הנקה, מוסיף עוד כרית מתחת למרפק, מאחורי הגב, מלטף ומעודד, אבל הפצעים רק הולכים ומחמירים והכאב הופך לבלתי נסבל.

הישועה לכאב הגיע עם פטמת הסיליקון. אמנם לקחו לנועה כמה ימים עד שהיא הסכימה לינוק דרך פטמת הסיליקון הזו, אבל ברגע שזה הצליח הגיעה ההקלה הגדולה בכאב. כך עברו שבועיים ולמרות שהפצעים החלימו, אני לא מצליחה להניק בלי הפטמה....

אחרי חודש מתיש ומתסכל אני מרגישה תקועה, אני לא יוצאת מהבית כי אני חוששת מההנקות בחוץ, פטמת הסיליקון מסורבלת בשבילי ומלכלכת, ונועה מפגינה תרעומת כל פעם מחדש עד שהיא מסכימה לינוק ממנה. כך לא דמיינתי את החדווה של ההנקה ואולי........ אולי הגיע הזמן לוותר.

בכינוס רשמי של הקבינט (בעלי, אנוכי והקטנה) הוחלט שאחרי כל מה שעברנו, שווה להשקיע בעוד ניסיון אחרון.

הניסיון האחרון שלנו הוא שגית. בהמלצתם החמה של חברים נסעתי לכפר מנחם מצוידת באימא שלי לתמיכה נפשית.

לקחו כמה דקות טובות להסביר את מהלך החודש האחרון. 'אני כ"כ רוצה להניק אותה וכבר חודש אני פשוט לא מצליחה', אני מסבירה.

'למה לא מצליחה? את מניקה! הנקה עם פטמת סיליקון היא הנקה לכל דבר, הקטנה שלך מקבלת חלב אם, חיבוק וליטף כל ארוחה, מה לא נחשב הנקה בזה?'

ניצוץ של חיוך מתגנב מאחורי הגרון החנוק, לא חשבתי על זה ככה....

בדיוק כמו במחלקה עם האחיות, בעזרתה של שגית נועה תופסת את הפטמה מייד! לכי תסבירי כמה את מנסה בבית ללא הצלחה.....

בשיחה עם שגית הבנתי שבחודש האחרון אני מנסה לתפעל יצור קטן שבסך הכול פועל בקצב שלו. זה היה השיעור הראשון שלי בהורות, אי אפשר להקדים את המאוחר, כשהיא תהיה מוכנה לתפוס, היא תתפוס, ממני היא רק צריכה את ההכוונה והתמיכה. סיכמנו שאני מפסיקה לשגע את הילדה, בכל הנקה אני מאפשרת 2-3 ניסיונות ואם לא הולך, מניקה עם הפטמה.

בשלושה שבועות הקרובים המשכתי להגיע לפגישות המעקב אצל שגית. כל פעם קצת מלטשת את הטכניקה, מקבלת קצת עידוד משאר האימהות ולא שוכחת להתפנק קצת על אחת הכריות הגדולות עם כוס קפה.

ברגע ששחררתי את עצמי מהדחף להצליח, נועה נרגעה גם היא ומשם הדרך לתפוס ציצי הייתה קצרה.

זו הייתה הנקה של צהריים, לא הייתה לי פטמת סיליקון נקייה, אז בעלי שטף אחת בשבילי. בינתיים, אני מנסה בלי הפטמה בלי לצפות בכלל שהיא תתפוס. ומה תגידו? בניסיון הראשון פשוט תפסה והתחילה לינוק!! והכאב? מינימאלי ביותר!!

קולולולו!!!

אין מה להגיד, אחרי 7 שבועות של התמדה, טפחתי לעצמי על השכם ועד היום אני עדיין די גאה בעצמי על הנחישות, בבעלי על התמיכה ובנועה שפשוט הלכה בדרכה שלה.

כמובן ששם לא נגמר הסיפור, עד היום בגיל 6 חודשים הסיפור עדיין לא נגמר...

לפעמים מתחשק לה יותר לינוק ולפעמים פחות, לפעמים היא חסרת סבלונות, לפעמים  אני פשוט עייפה... כששני אנשים קשורים זו לזו בפעולה כ"כ בסיסית של הזנה, התהליך הוא אלסטי ומשתנה מיום ליום. בגיל שלושה חודשים היא החליטה שלא בא לה לינוק ובמשך שבועיים ינקה רק בלילה וביום אכלה מבקבוק. בגיל חמישה חודשים היא התחילה משום מקום לנגוס תוך כדי יניקה וממש להכאיב. לקראת גיל חצי שנה משום מקום הופיעו אצלי סדקים כואבים ששיבשו לנו מאוד את ההנקות..... כל אלה באו והלכו, אין לי ספק שהשבועות והחודשים שיגיעו יביאו עימם עוד חוויות ושינויים ואנחנו לומדות אחת את השנייה כל פעם קצת יותר.

החלק האהוב עליי ביום הוא עדיין ללא ספק בסביבות 5 או 6 בבוקר כשאנחנו יושבות יחד בחדר של נועה, נצנוצי אור ראשונים מהבהבים דרך התריסים המוגפים והקטנה שלי, חצי מנומנמת, יונקת בשלווה את ארוחת הבוקר שלה.