האם עלינו ללמד את התינוקות הרדמה עצמאית?

בשנים האחרונות יש אווירה חברתית ותרבותית של רצון גדול שהתינוקות שלנו ילמדו להירדם באופן עצמאי, פליאה וביקורת כשזה לא קורה מוקדם (מדי). אז איך אפשר ללמד אותם לעשות את זה? התשובה שלי עשויה להפתיע אתכם.

תינוקות לא אמורים להירדם באופן עצמאי, ואין לנו יכולת ללמד אותם להירדם בעצמם.

אנחנו, ההורים אמורים ללמד אותם שאנחנו נענים לצרכים שלהם יום ולילה, בכל פעם שצריכים.

כשאנחנו נענים לצרכים של התינוקות והילדים שלנו באופן קבוע הן לומדים שאנחנו שם בשבילם. וכשהתנאים מבשילים והם מסוגלים להירדם בעצמם הם יכולים להירדם עצמאית. עד אז הם בלמידה.

על-ידי מגע פיזי רצוף אנחנו מלמדים אותם ונותנים להם אישור שהם רצויים בזמן שהם עדיין תלויים בנו. כשהתינוקות שלנו לומדים שבכל פעם שקשה להם אנחנו שם הם יכולים להמשיך להתפתח ולגדול.

בפועל, כשאנחנו דוחפים את התינוק לעשות משהו שהוא עוד לא מוכן לעשות זה פשוט לא קורה במקרה הטוב ומתסכל ואולי אפילו מחזיר אחורה במקרה הפחות טוב. לכל תינוק קצב התפתחות משלו. יש את אלו שיזחלו כבר בגיל 6 חודשים ויש את אלו שיזחלו בגיל 10 חודשים. זה טווח תקין לזחילה. לא נצפה מתינוק לזחול בגיל 3 חודשים או לעמוד בגיל 6 חודשים. גם עבור הירדמות עצמאית יש נורמה. אנחנו לא מצפים מתינוק להירדם לבד לפני הזמן ולכן אנחנו צריכים לספק להם את התנאים הטובים ביותר להירדמות כפי שניתן את התנאים המתאימים לזחילה או כל פעילות מוטורית אחרת.

כשאנחנו מביעים אמפתיה אנחנו מאפשרים להם לקבל מענה לצרכים שלהם. התינוקות שלנו לא עושים לנו דווקא, והם לא עושים לנו. הם מתפתחים. בקצב שלהם. כשהם מסוגלים, הם מתקדמים הלאה. הבנת הקושי הרגשי, הפיזי עוזרת לתינוקות לקבל מענה מתאים.

תינוקות לא מסוגלים לווסת את עצמם לבד. הם זקוקים לנו. כשהם בוכים הם זקוקים למגע ולתנועה שלנו, לקול ולתמיכה שלנו. תהליך כזה נקרא ויסות-משותף. ויסות עצמי הוא תהליך ארוך מאוד שמסתיים אי שם בסוף גיל ההתבגרות. על ידי עזרת המטפלים הקרובים לתינוקות הם לומדים לווסת את עצמם בהמשך חייהם. אנחנו עושים את זה בתחילת הדרך עם הרבה מגע ותנועה, בהמשך על ידי חיקוי והסברים מילוליים, למשל כשאני עצבנית אני נרגעת על ידי ספירה עד 10 או מ 10 עד 1, או על-ידי נשימות עמוקות ועצימת עיניים. כך הפעוטות והילדים שלנו לומדים ויסות עצמי. אבל כתינוקות אי אפשר לצפות שיעשו את זה לבד. הם זקוקים לנו. ביום ובלילה.

זה תהליך ארוך של למידה בו אנחנו מלמדים את הילדים שלנו איך באמת להרגיע את עצמם, לצמוח ולגדול ולהפוך למבוגרים שיכולים להירגע לבד. כשאנחנו כמבוגרים כועסים או עצובים או קורה משהו גדול או אפילו משהו משמח אנחנו רוצים לשתף את מי שאוהב אותנו ולא להיות לבד בזה. אלו רגשות גדולים שאנחנו צריכים לחלוק. אנחנו לא משתיקים את הרגשות אלא חולקים אותם.